תמיד היה לי מובן מאליו שאני אדם טוב. אנשים בדרך כלל חיבבו אותי, בזכות תמימות כזו מהולה בטוב לב והקשבה. בספר מחזור כתבו עליי “עוזר בכל מקרה”. ההורים שלי אנשים טובים. כשחבר של ההורים שלי קנה לי מערכת טלוויזיה לבר מצווה הוא אמר שמגיע להורים שלי, הם אנשים טובים. אם היה לי שכל הייתי מבין שהוא קנה אותה להם, ולא לי. התנדבתי המון בחיים שלי, מלגות ולפני צבא ואחרי צבא ותוך כדי צבא. רציתי לתרום לאחרים, לתרום לחברה. בצבא תפסו ממני כאדם טוב. אולי בגלל זה שמרתי בכל כך הרבה שעות קשות.
אנשים בודדים אוהבים ליפול עליי. מוכרים בחנויות שעומדות ריקות רוב היום, קולגות שכל העולם החברתי שלהם מורכב מחברים של בת הזוג שלהם. מוצאים מישהו שמתעניין בהם ומנסים לסחוט את לימון ההקשבה שלי עד הסוף. ואז לא נעים לי לחתוך את זה. אני נזכר בכל הקלישאות על שמירה על הגבולות שלך, על המשאבים שלך, שלא תמצא את עצמך רק מרצה אחרים ומאבד את עצמך.