לפני שנים רבות, כשהייתי צעיר ויפה, ירדתי לג’וב. אין דרך יפה לתאר את זה. הייתי לוחם גאה, הייתי סוגר שבתות, שמרתי המון, היה לי נשק, היה לי וואסאח. ויום בהיר אחד התחלתי לישון כל יום במיטה בבית. הייתי מתבאס על זה שכבר 17:00 ועדיין לא שוחררתי מהבסיס. מיותר לציין שנפגעה לי בעיקר ה”גבריות”?
“לא משנה איפה תהיה, תמיד תהיה גבר, אל תשכח להיות גבר.”
לפני הגיוס
נחזור טיפה אחורה. כשהייתי בן 16-17, גיליתי על מסגרות של הכנה לצבא, קבוצות של אנשים שסוחבים אלונקות ושקי חול במטרה להתכונן לשירות הצבאי, ואולי להגדיל את הסיכוי שלהם להתקבל ליחידה מובחרת ולהרגיש גברים אמיתיים (במקרה שלי לפחות). נכנסתי להכנה לצבא בכל הכוח – הייתי מתאמן גם 4 פעמים בשבוע (בנוסף לפעמיים בשבוע בהן הייתי מתאמן במסגרת קבוצה של הכנה לצבא), הייתי קורא המון על יחידות מובחרות ומי הכי “נחשבת”, הייתי שואל את אבא שלי באובססיביות מה חסר לי כדי להגיע ליחידה כזאת, ובקיצור האמנתי שאהיה “גבר” אם אעשה שירות צבאי ביחידה קרבית מובחרת, או לפחות אהיה איזה קצין מצטיין ביחידה קרבית רגילה.
כאמור, התאמנתי כמו חמור. כמו כן דחיתי את הגיוס שלי בשנה בשביל לשפר את עצמי עוד יותר לפני הגיוס ולהגדיל את הסיכויים להתקבל ליחידה נחשבת, ויתרתי על כל המיונים ליחידות טכנולוגיות בלי לחשוב פעמיים ואפילו עשיתי איזה גיבוש (במהלכו הבנתי שאין לי סיכוי לעבור, אבל סיימתי אותו כדי להרגיש שלא ויתרתי לעצמי ושאני גבר). בסופו של דבר גויסתי לחיל מאד לא סקסי, אבל לקחתי בחשבון שאני יכול ללכת לסיירת/לצאת לקצונה בסופו של דבר, כלומר לדבוק במסלול שראיתי עבור עצמי.
שוקיזם
חטפתי שוק כבר בשבוע הראשון בצבא. בפעם הראשונה שעשינו מטווח, איך שיריתי בנשק בפעם הראשונה, כל כך נלחצתי שאמרתי למפקד שלי שאני עדין מדי בשביל שירות קרבי. הרעש הנוראי של הירי, יחד עם הלחץ של מטווח ראשון לטירונים שוקיסטים עשה לי רע ביותר. למה לא הקשבתי לעצמי? כנראה שהרצון להיות גבר עלה על הרצון שיהיה לי טוב. בהמשך השירות עשיתי עוד מגוון של שטויות מסוכנות, ותודה לאל – אף אחד לא נפגע. בשום שלב לא עצרתי את עצמי וחשבתי האם אני באמת מתאים לסוג כזה של שירות, או באיזה תפקיד יהיה לי הכי טוב ואממש את הפוטנציאל שלי בצורה הטובה ביותר או אהיה מוקף באנשים שהם יותר בראש שלי.
בסופו של דבר, אחרי הרבה הצקות למפקדים שלי ועבודה קשה, הוציאו אותי לפיקוד. התחלתי את הקורס הפיקודי עם מחשבות על השלב הבא (קורס קצינים כמובן), איך אעשה את ההורים שלי גאים כשאיבחר למצטיין הקורס ובעיקר עפתי על עצמי ברמות קשות. הקורס היה מאד קשה ואינטנסיבי, השוקיזם שלי (שחשבתי שהתגברתי עליו) עשה קאמבק, רק בסיטואציות הרבה יותר מסוכנות וכשיש לי אחריות הרבה יותר גדולה. ממצב של לדמיין את עצמי כמצטיין הקורס, הגעתי למצב שאני חושב על איך לצאת מהג’וב בו כנראה ישבצו אותי בסיום הקורס. הקורס הגיע לסיומו, ואכן שובצתי לתפקיד רוחב, תפקיד בו אינני נחשב ללוחם, אין לי נשק, אני משרת בבסיס פתוח ואני ישן במיטה שלי כל לילה.
ירידה לג’וב
ביום הראשון שלי בבסיס החדש, פגשתי במקרה קצין מהגדוד שלי מהימים שהייתי לוחם, כלומר לפני שיצאתי לפיקוד. אמרתי לו שאני מבואס ברמות קשות, כמובן שהוא הבין אותי. אין לי ספק שכל אדם שאי פעם היה ביחידה קרבית יודע כמה מבאס לאבד את הגאווה הזו. באיזשהו שלב הוא היה צריך לחזור לבסיס הקרבי והמרוחק שלו (בשונה מהבסיס החדש שלי שכעת נמצא במרכז הארץ) אבל לאחר שהוא נפרד ממני לשלום והתרחק כמה מטרים הוא הסתובב לאחור ואמר לי : “לא משנה איפה תהיה – תמיד תהיה גבר, אל תשכח להיות גבר”.
מהיום ההוא עד לסוף השירות שלי – התבאסתי. מכך שאין לי תעודת לוחם, מכך שכשלתי, מכך שאני צריך “לחשב מסלול מחדש” לחיים שלי, מכך שאני מתבייש לדבר עם בחורות שבטח לא ישימו עליי אחרי שהגעתי למצב הזה, מכך שכשלא הספקתי לתפוס אוטובוס הייתי צועק “שיט!” ויודע שיש לכך משמעות כפולה – באסה על כך שלא הספקתי את האוטובוס ובאסה נוספת על כך שבכלל נקלעתי למצב בחיים בו אני רץ אחרי אוטובוס שייקח אותי הביתה ואני מוצף בלחץ בית, למרות שאני בבית כל יום ובית זה ממש לא מה שחסר לי כרגע.
אחרי סיום הסדיר
בסופו של דבר, במילואים, חזרתי להיות לוחם. חיכיתי המון זמן לרגע הזה, בו אחזור להרגיש גבר, מכך שאני שוב לוחם. כשהגיע הרגע הייתי מבסוט ל-5 דקות. מהר מאד נזכרתי במה עוד זה כרוך – לא אפרט כאן על הלינה בשטח, הנזקים הפיזיים, ויתר ההקרבות שעושים אנשי מילואים. האם אני מרגיש יותר גבר לאחר שחזרתי להיות לוחם? וואלה לא. אולי לא היה טעם לאכול את עצמי במשך כל התקופה הזו? אולי שטפו לי את המוח בתור תלמיד תיכון? אולי יש לי חומר לעוד מספר רב של פוסטים על עוולות שראיתי/חוויתי במהלך שירותי הצבאי?
זה סיפור השירות הצבאי שלי על רגל אחת, ברור לי שיש עוד אנשים רבים עם סיפורים לא קלים על השירות הצבאי שלהם מהמון סיבות שונות. אחרי השירות הבנתי כמה אגו יש בגוף הזה, כמה הוא נגוע בגבריות רעילה, ובעיקר כי בטווח הרחוק אהיה מתוסכל מדברים אחרים לגמרי הקשורים לשירות הצבאי שלי. מקווה שהיה מעניין או עזר למישהו איכשהו.