החוויה של לחזור מהצבא. בנוסף, מי שלא ראה את המערכון המעולה של ארץ נהדרת על זה חייב לראות.
מרגיש את המבטים של כולם בנסיעה באוטובוס. המדים מושכים תשומת לב. מרגיש כמו איזה ברברי. מקווה שאנשים מסביב לא חושבים שאתה מגעיל או חסר נימוס בהתנהגות שלך. בהלם. לא זוכר איך אנשים נראים בלי מדים עליהם. שמח לראות מילואימניקים אחרים על מדים. במיוחד כשהם עם בת זוג, משום מה. חושב איך נראו החיים של אנשים שלא גויסו בחודשים האחרונים.
מרגיש בטוח. בצורה מופרזת.אם משהו יקרה לי זה רק שם, לא פה. לא בכביש. לא במעלית. לא מטילים. לא בלילה בשכונה.
מגיע למשרד. מחפש את האנשים שיבינו לליבי. המנותקים במשרד לא יבינו אף פעם. אין לך כח לשמוע עוד דעה על מה צריך לעשות ואת מי צריך לכסח ומתי. משתוקק למצוא עוד לוחמים. כשמוצא, יכול לדבר רק על צבא. כל הבולשיט של מיינדפולנס ו”נוכחות” מרגיש לא רלוונטי. אתה הכי נוכח במלחמה. במיוחד כשאתה מפחד למות. אוכל סרטים שיפטרו אותך ברגע שייגמר החודש חסד. אולי אפילו לפני עם איזו קומבינה. מתגעגע לחברים בצבא.
אמרו לך שיהיו לך בחורות בשפע. לא מסוגל לחשוב על זה. חסר ביטחון בעבודה. אתה לא בעניינים. לא רגיל לעבור כל כך הרבה זמן בלי לשמוע איזו הפגזה או איזה זיק. מדי פעם נבהל שהנשק לא לידך. תוהה אם אנשים מסביב קולטים ששוחררת לפני רגע. מתלהב משלט של הנחה לחיילים במדים, ואז נזכר שאתה לא על מדים. הכל מגיע לך. מתעצבן כשלא מקבל יחס מועדף.
מרגיש חסר תכלית. קצת כמו שהרגשת אחרי שסיימת פסיכומטרי. אבל גם לא מרגיש כלום. מעניין אותך מתי זה יעבור לך ותחזור לשגרה. מכל הבחינות.
לא רגוע.